מאת: אייל לשם
יזם שוכר חברה שתספק לו שרותי תכנון (Engineering) , הכנת רשימות רכש מפורטת (Procurement) ותנהל עבורו את הביצוע(Construction Management ) באמצעות קבלני משנה, בחוזים ישירים אל מול היזם. הלקוח, היזם שרצה להקים מפעל, לצורך העניין, הרגיש בטוח להתקשר עם חברה מייעצת הממשיכה ללוות ולספק לו שירותי ניהול ופיקוח לאחר גמר התכנון. בכך החברה המייעצת שומרת לו על התקציב מפני חברות הביצוע ומוודאת שהמתקן יקום באיכות שהינה בהתאם לתקן.
באופן זה נמנע לכאורה מצב של ניגוד אינטרסים. הלקוח נמצא בתחושה של שליטה מלאה, כאשר לימינו חברה מייעצת המסייעת לו להעמיד פרויקט באיכות הנדרשת ובתקציב הנכון.
אלא שהמציאות בפועל שונה לחלוטין. אינספור פרויקטים הוכיחו שהמודל הזה סבל מחמש בעיות עיקריות:
ראשית, הוא לא כלל אחריות תהליכיתGuarantee Process. כלומר, כל ה- Risk ישב אצל היזם ללא התחייבות למוצר סופי. הבעיה השנייה הינה מבנה עלות על בסיס. עלות בפועל בתוספת רווח מוסכם מראש לחברה (- EPCM בדרך כלל על בסיס שעות ייעוץ). מה שיצר אסטרטגיה מחושבת מראש של סיבוך ועודף בירוקרטיה מטעם חברת הייעוץ, במטרה לצרוך יותר ויותר שרותי .EPCM דבר זה הוביל לבעיה שלישית ורביעית שהן תקציב לא סגור והתמשכות הפרויקט. היזם ששכר שירותי ניהול נקלע לבעיה חמישית שהופכת אותו כמי שנושא באחריות הכוללת למנהל הפרויקט בפועל, דבר שהוא כלל לא מנוסה בו.
בעיות אלו הינן בעיות קרדינליות שעלולות להיות בעלות משמעות כספית ישירה ועקיפה אדירה לחברה היזמית. התמשכות פרויקט של הקמת מפעל יצרני, מביאה הן לתוספת ישירה של עלויות ניהול, אבל חמור מכך- אובדן ייצור. בעיות אלו יצרו מתחים רבים בין היזם, המתכנן והגוף המבצע, כאשר ברוב המקרים היזם הוא זה ששילם את המחיר הגבוה ביותר. הוא שילם כפול, הזמן ארך לו כפליים, הוא נותר ללא תעודת אחריות ביד וברוב המקרים נדרש להשקיע כסף רב נוסף למקצה שיפורים ותיקונים.
בשנים האחרונות הולכות ומתחזקת גישה שונה בתכלית והיא גישה ה EPC- Engineering Procurement & Construction. גישה זו החלה ברוב המקרים דווקא אצל חברות הביצוע ששכללו והקימו חטיבות תכנון ‘In –house’ , במטרה לתת ללקוח פתרון אחד כולל. חברת ה EPC-מתכננת, רוכשת ומקימה את המפעל עבור הלקוח ומוסרת לו בסוף התהליך מערכת אחת עובדת. ההתקשרויות מול קבלני המשנה והספקים נעשית דרך חברת ה .EPC -חברות אלו, בניגוד לגישה שגרסה בהבדלה, הבינו בדיוק את ההפך, שעל מנת להיות מסוגלים לספק מוצר כל כך מורכב כגון מפעל יצרני, עליהם דווקא להעמיק את הדיאלוג ושיתוף הפעולה, בין הדרג המבצע למתכנן.
הגישה החדשה מאמינה שלצד החוכמה ההנדסית התיאורטית, יש את “חוכמת השטח” שנרכשת על ידי הדרג המבצע. חברות שהשכילו לשלב בין שתי ה”חוכמות” האלו, החלו בגיוס צוות הנדסי מנוסה, לצד רכש של כלי הנדסה מתוחכמים כגון תוכנות חישוב מתקדמות, תוכנות סימולציה ותלת מימד שנותנות מימד חזותי עוד בשלבי התכנון לצד המבצע, עוד בשלבי התכנון לבקרה, הערות והשלמת התכנון. זו מטרה להיות מסוגלים לספק ללקוח, מערכת מפעלית אחת מושלמת שיוצקת אל תוך התיאוריה את הפרקטיקה וניסיון השטח.
תהליך המעבר משיטת EPCM לשיטת EPC עדיין בעיצומו וצובר תאוצהיותר ויותר. הבסיס להצלחת השיטה הוא יצירת האמון אצל הלקוחות. האמון נוצר אך ורק על ידי ביצוע שוב ושוב של פרויקטים מוצלחים המסתיימים במערכת עובדת היטב, ללא חריגה תקציבית וללא חריגה בלוחות זמנים. בשיטת EPC הלקוח מקבל מתקן בתקציב ידוע מראש, כולל אחריות תהליכית, תוך כדי עמידה בלוחות זמנים. הלקוח אינו צריך להשקיע זמן בניהול הפרויקט ולמעשה, הוא מעביר את האחריות כולה אל חברת ה .EPC -הלקוח מתנהל מול מוקד אחריות אחד, ,One point Of Contact ומתמקד רק בדבר אחד והוא- לוודא שחברת ה EPC -מספקת לו את התוצר המתאים ביותר , על פי לוחות הזמנים והמחיר שסוכמו מראש .
*הכותב הוא מנהל מערכות והנדסה וחבר הנהלה בקבוצת מפטגון.